היו הבמאים של המונולוג שלכם.

​

לביים מונולוג משמעו לפרוט אותו לפעולות פיזיות ורגשיות בכל רגע כך שתדעו מה אתם עושים לאורך כל המונולוג.

כשמביימים צריך להתנסות ולהנות, למצוא את הכמות הנכונה לכל רגע. הסצנה או המונולוג לאודישן הוא מחזה זעיר, תנו לו את הפיצוח הכי טוב שאתם יכולים.

​

רשמו טבלה של תיאורים ואפיונים רגשיים שידריכו אתכם במסע לאורך המונולוג- "מאשים בתסכול", "מדריך בסבלנות" "מבקש בבישנות" וכו'.

חפשו תמיד שתי מילים- מילה שמייצגת פעולה ("מפתה") ומילה שמתארת שם פועל ("בערמומיות").



אל תעשו בחירה אחת ותישארו איתה לאורך המונולוג. זה כללי ומשעמם.

אם הכל נשאר באותו מקום אנחנו מאבדים עניין, מה שחשוב הוא המסע שאתם לוקחים אותנו אליו.

ככל שהבחירות שלכם תהיינה מגוונות יותר, המונולוג שלכם יהיה מעניין יותר.

תכננו את הכניסה ואת היציאה שלכם מהבמה, או את פתיחת המונולוג וסיומו.

חישבו על תלבושות ואביזרים. ​

הייתי ממליץ ללכת עם המשפט "כל המוסיף גורע".

אין צורך להביא את כל החדר שלכם כדי להראות שהדמות נמצאת בחדר שלה, ואין צורך ללבוש בגדים מהמאה השש עשרה כדי להציג את המלט או יאגו.

השתמשו רק במה שצריך והיו אינטיליגנטיים בבחירות שלכם.

ישנם שני סוגי משחק:

משחק שמציג את הבעיה, ומשחק שמציג את הניסיון לפתרון.

רוב המונולוגים מציגים את הדמות ברגע קשה שלה, והמלכודת היא להיגרר לשחק את הכעס, את התסכול או את הייאוש.

נסו לפתור את הבעיה של הדמות, ולא רק להנציח אותה.



כשהשחקן מנסה לפתור את הבעיה של הדמות, זה מייד מקבל נופך אחר, ולקהל יש משהו שהרבה יותר מעניין לתקשר איתו, יש שם תקווה, גם אם קלושה.

הבוחנים רוצים לראות אם יש בכם משהו שאפשר לפתח אותו, לא מוצר מוגמר. אם באודישן יהיו לכם מספר רגעים אינטימיים, מחוברים רגשית ומלאים, זה יבדיל אתכם מהנבחנים האחרים ויעניק לכם יתרון משמעותי בדרך להשגת המטרה.