בסדר! בסדר, כולנו לא שווים כלום. כולנו בני אדם לא ישרים, חסרי רגשות, אטומים ורקובים. כולנו אנשים חולים, מפלצתיים ומגעילים.

את חושבת שאני משתגע אחרי בית המסחר? את חושבת שאני מאוהב בחברה המאוחדת לייצור נעליים? את חושבת שאני מת לבזבז חמישים וחמש שנה באולם הפלורסנטי הזה?!

שמונה שורות לפני הולכת שורה של חמישה בני אדם: בעל, אישה ושלושה ילדים. מה יהיה? גנס סופר: אבא, אמא, ילד, ילד.

מה הבכי יהודים, מה היללה? קשה? קשה! מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו תגידו לי! הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח.

וריה פוחדת שאולי נתאהב והיא לא משאירה אותנו רגע לבד. במוח המוגבל שלה היא לא תופסת שאנחנו מעל לאהבה.

אתמול דיברנו בלי סוף על הגאווה האנושית, אבל אם ננסה לחשוב על זה בצורה פשוטה, בלי להתפלסף, אז במה יש להתגאות

אולי תמציא כבר בדיחה חדשה? אתה יודע, אולי לא ניפגש יותר, אז תרשה לי לתת לך עצה, לפני שאנחנו נפרדים. כדאי שתפסיק לנפנף בידיים.

כל מי שעוד לא ראה אדם גוסס, סובל ממקרה חמור של בתוליות! משך שנים עשר חודשים ראיתי את אבי גוסס. הייתי אז בן עשר.

תחילה יש העניין הזה שעומדים על כפות הרגליים ולא נופלים. ומוזר שפיסת רגל צרה כל כך מהווה בסיס.

לפעמים הוא נהיה אלים. לפני חצי שנה באתי הביתה וגיליתי שהוא שבר את כל הכלים בבית. הוא ישב פה על הכיסא בתוך ערימה של זכוכיות והרגליים שלו נטפו דם.